פסק-דין בתיק ת"פ 2424-07

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של עינוי, התעללות והתאכזרות לבעלי חיים על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים). הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לאחר שנשמעו ראיות בתיק זה, הכרעתי דינו של הנאשם ביום 21.1.10 והרשעתיו בביצוע העבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום.

הכרעת הדין מפורטת היא ואין צורך להרבות מילים, אומר אך זאת שמדובר במעשה המכונה "פיטום אווזים" לצורך ניצול כבדי האווז, שכידוע, נחשב כבד האווז למעדן. עוד יצויין כי הנאשם המשיך בעיסוק זה לאחר למעשה תחום חקלאי זה נאסר.

לאחר הרשעתו, החליף הנאשם שירותי סניגור ושכר שירותיו של עו''ד צברי. עו''ד צברי ביקש כי הנאשם יבדק בדיקה פסיכיאטרית על מנת לבחון מצבו הנפשי. וכך הוריתי.

הפסיכיאטר אשר בדק הנאשם מטעם הפסיכיאטרית המחוזית, קבע בחוות דעתו כי עומדת לנאשם ההגנה לאי שפיות ולמעשה קבע כי בעת ביצוע העבירות התקיים בו הסייג הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין.

התביעה לא השלימה עם מסקנה זו, ועתרה לחקירת הפסיכיאטר על חוות דעתו.

לאחר שהעיד הפסיכיאטר ולאחר שנחקר ארוכות על ידי התובע, מבלי שהוצגה לבית המשפט חוות דעת נגדית, ואף לאחר שהפסיכיאטר עמד על דעתו ולא שינה ממנה, דהיינו שהנאשם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, עמדה התביעה על עמדתה שיש לדחות חוות הדעת.

טענת התביעה בשני יסודות. באחת כי לאחר שהורשע אדם אין לבטל הרשעתו בקביעה כי לא היה שפוי בעת ביצוע העבירות ומתקיים בו הסייג לאחריות הפלילית. הטענה היא שמקומה של ההגנה היא בטרם הרשעה, עד כי אין מקום "לגלגל הגלגל אחורנית". עוד הדגישה התביעה כי הנאשם סירב להיבדק במהלך כל משפטו ואך משהורשע ניאות להיבדק. לפיכך מה לו לבית המשפט שישמע לבקשת הנאשם לאחר שהורשע?

טענה שנייה היא שאין חוות הדעת הפסיכיאטרית ועדותו של הפסיכיאטר יכולה לבסס הגנת אי השפיות. כאן טענה התביעה כי מעשיו של הנאשם דהיינו בניהול עסק חקלאי ובפיטום אווזים מעדים על שפיות דווקא ולא על אדם חסר שפיות. על פי דעה זו, אדם הלוקה בנפשו מחמת מחלת נפש אינו מסוגל לנהל העסק כפי שעשה הנאשם.

אין ממש בטענות התביעה.

באשר לטענה כי מקומה של טענת אי השפיות להתברר אך ורק בטרם הרשעה, הרי מצאתי להביא דברים שנאמרו אומנם אגב אורחה בפסק דין, אך אין להתעלם מהם. כוונתי לפסק הדין בעניין רע''פ 2111/93 יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל פד מח חלק חמישי בעמ' 139. וכך נאמר:

סוגיית האי-שפיות

.5שאלת שפיותו של נאשם עשויה להתעורר בהקשרים שונים במהלך הדיון הפלילי (ראה ספרו של י' בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (קרית ספר, מהדורה 3, 1985) 216):ו

א. הקשר אחד הינו בשלב שלפני תחילת הדיון. כאן שאלת שפיותו של הנאשם הינה במישור הדיוני, שכן השאלה העומדת על הפרק הנה אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין. בהקשר זה קבע המחוקק כי נאשם שבית המשפט מצא כי אינו מסוגל לעמוד לדין מפאת היותו חולה נפש או לוקה בשכלו, אין לנהל נגדו הליכים פליליים (ראה סעיף 170לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הגיונה של קביעה זו נעוץ בחוסר הצדק ובחוסר התוחלת שבניהול הליכים פליליים כנגד אדם אשר אינו מסוגל להבינם ולו אף באופן הכללי ביותר.

ב. הקשר אחר שבו מתעוררת שאלת שפיותו של אדם הוא בעת הדיון לגופו של עניין בשאלת אחריותו הפלילית. כאן קבע המחוקק בסעיף 19לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הגנה מפני אחריות פלילית במקרים שבהם הנאשם ב"שעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכשרו השכלי להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג".

בניגוד למקרה הראשון הדן במישור הדיוני-מקדמי, הרי בשלב זה, שבו נשמע הדיון לגופו, שאלת השפיות מתעוררת במישור המהותי, של עצם האחריות הפלילית.

על-פי הפסיקה היבט מרכזי בהגנת אי השפיות הוא "הגנת הדחף לאו בר כיבוש".

ההלכה קבעה כי הגנת הדחף לאו בר כיבוש תחול רק כאשר הוכחו שלושה תנאים מצטברים:נ

(א) בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשא האישום, (ב) עקב שלילת כוח רצונו או החלטתו של הנאשם במידה ניכרת וזאת -